קטגוריה: שיר עם פירוש Page 2 of 4

אגם כחול
אנפה ממריאה
צהרי סתיו

השיר הזה מתכתב עם אחד משירי ההייקו המפורסמים בעולם מאת באשו, שהוא מהאבות המייסדים של ההייקו כשירה עצמאית.

ענף יבש
עורב נוחת לאיטו
ערביים של סתיו

השיר של באשו כולו נאסף אל הסוף, אל החושך- הענף יבש, העורב השחור יורד לאט, ומפסיק את תנועתו, החושך של הלילה הולך וקרב וכך גם הכפור של החורף היפני. השיר הזה הוא ביטוי נפלא לתפיסה היפנית של אוורה (AWARE) – היכולת להיות עם העצבות העמוקה של הקיום שבו הכל ארעי, להרגיש אמפתיה לכל הדברים ולמצוא את יופי גם בקמל. 

הכיוון של השיר שלי הוא הפוך. הוא אמנם הוא שיר סתיו, אבל סתיו ישראלי שמחזיר לטבע את החיות אחרי הקיץ היבש. במקום העורב השחור הנוחת, האנפה הלבנה ממריאה, והיא עושה זאת בצהריים ולא בערב, לא מהענף המת, אלא מתוך מים חיים. השיר משאיר אותנו עם המרחב הכחול של האגם ועם המסע של האנפה.

זהו רגע של חיות והניסוח שלו בתבנית השיר של באשו לא נועדה לפגום בו אלא להעצים אותו. החיים שלנו מלאים רגעים של אנפה ממריאה ורגעים של עורב נוחת. הלוואי ונדע להיות באופן מלא באלו ובאלו.

כיסוי הקבר
מתוך העפר עולה
עננת אבק

כיסוי הקבר הוא התהליך שבו ממלאים בחזרה את הבור באדמה ועפר לאחר הורדת המת לתוכו. הרוב המוחלט של העפר יורד אל הבור, נאמן לחוקיות הבלתי נמנעת של החור והכבידה.

אבל מיעוט קל מהעפר מתנתק, נישא על גבי חוקיות של תנועה ואוויר – נמלט מהקבר. הוא עולה כאבק ומתפזר על הסביבה והנוכחים.

כך הם חייו של כל אדם. חלק דק מן הדק שלהם חומק מן המוות ונישא על ידי הסביבה הפיזית והחברתית. בתוך הלוויה, שבה הייתי די שבור (מסיבות שלא קשורות לנפטר, שאותו הכרתי באופן שטחי בלבד), המחשבה הזו עודדה אותי מאוד והזכירה לי את היופי הפואטי שמסתתר בכל פינה ולמה אני כותב הייקו ביום.

שדה אבטיחים
חמנית אחת גדולה
ראשה שמוט

"על הארץ הוא גדל" – שדה אבטיחים הוא מישור רחב ונמוך. מה עושה בו חמנית אחת גדולה? לא ברור – אבל מה שבטוח זה שהיא היא מתנשאת כמטר מעליו.

בניגוד נפלא להתנשאות, הראש שלה שמוט – פונה חזרה מטה אל האבטיחים . הצורה שלהן, ואולי גם העונה שלהן, הן רק תזכורות רחוקות לשמש, שפרח החמנית מפורסם במעקב שלו אחריה.

את השיר הזה ניתן לפרש בכל כך הרבה דרכים – אבל הפעם אני אחלוק אחת אישית. משהו בתמונה הזו, אולי השדות של עמק יזרעאל שבו ראיתי אותה ביום שישי האחרון, גורם לי לחשוב על הנער שהייתי בעיקר בתחילת התיכון – על התחושה שהייתה לי שאני בו זמנית מורם מעם אבל אבל גם זר ולא שייך ורק רוצה להיות שייך וחלק.

לקח לי המון למצוא את חברי החמניות, וללמוד להרים את הראש אל השמש. אולי יום אחד אני ארגיש לגמרי בנוח גם בין האבטיחים.

יש לכם קריאה אחרת של השיר – אני אשמח לשמוע

חלון הרכב
דרך בין השדות
פתוחה לרגע

מכבי האש
סירנה בפקק תנועה
בשמים ענן

אפשר לומר, שהשיר הזה הוא שני שירים אחד על גבי השני. בשתי השורות הראשונות יש כל מה שנדרש להייקו. הדחיפות של מכבי האש מתנגשת עם חוסר התנועה של הפקק, ויוצרת מצב של מצוקה וחוסר אונים. צליל הסירנה נותן לכל זה ביטוי בקול – הוא בתנועה אבל חוזר על עצמו, לא מתקדם לשום מקום ולא נסוג במרחק כמו שאנחנו רגילים.

מעל כל הדרמה הזו מרחף ענן. האם זה ענן עשן שרק מגביר ומעצים את הדרמה? או שזה פשוט ענן שנע ברכות ובשקט, וממקם את כל הדרמה הזו בתוך החלל שהיה לפניה ויישאר גם אחריה? או אולי ענן אחר לגמרי?

הייקו טוב הוא פתיחה

הוא שיר פרום, שנסגר אצל הקוראים אותו. מקורו של הייקו במפגשי משוררים בהם היו מחברים שירת שרשרת בשם רנגה – שבה כל משורר כותב שיר שמתכתב עם השיר שלפניו ואחריו. במפגשים בהם נחכו משוררים חשובים (כמו למשל באשו) היו נותנים להם לפתוח את הערב. השירים שלהם היו טובים כל כך ששיר התשובה, סגר אותם בכיוון אחד וקצת עשה להם עוול – והתחילו לפרסם את שיר הפתיחה במנותק מהשרשרת באופן שמאשפר לאנשים לתת להם את התשובות שלהם.