fbpx

תגית: זבל

מרגיש יותר טוב – קורות הגל החמישי

מרגיש יותר טוב
יוצא החוצה
לזרוק את הפח

המחלה מופיעה בשיר הזה באופן מרומז מאוד – במילה 'יותר' שמצביעה על שפל שקדם לרגע של השיר. השיר מאתר את חזרה לעולם ולחיים, והשורה האחרונה מביאה לנו משהו מהטעם של החזרה הזו. הפח הצטבר בזמן שלא היה מי שיוצא אותו, הוא כמו סימפטום של המחלה ברמת הבית ואולי הוא גם מכיל את הנזלת והשאריות של המחלה. ההוצאה שלו היא סממן של הבריאות, של חזרה לשגרה – ההוצאה של המיותר מהמערכת. 
אבל באותו הזמן הפח גם הדבר המגעיל, הלא כיף, שעושים מבוגרים (גברים?) אחראיים. במובן הזה השיר מביא גם נימה עדינה של געגוע למחלה, או לפחות ללגיטימציה שהיא מביאה –  להרפיה מאחריות, לשמיטה ולמנוחה.

הגל החמישי היה עבורי הקשה מכל הגלים עד עכשיו והוא עבר על משפחת גבע בטור. בעצם רק השבוע יצאתי משלושה שבועות של בידוד ברמות משתנות – שהביא איתו שלל שירים.

הבידוד התחיל מרצון בשבוע של עבודה מהבית מטעמי זהירות והמשיך כששחר הצטרף אלי בגלל חשיפה בבית הספר. נטע לא רצתה להשאיר אותנו לבד והביאה את הנגיף בתוספת תסמינים מהעבודה. עוד לפני שהיא יצאה חיובית בבדיקות בודדנו את עצמנו ממנה, עד כמה שיכולנו.

חום נמוך
תוצאה שלילית
דלת סגורה

שנייה פער
הקול מעבר לדלת
ובטלפון

אז היינו בבידוד אבל לא הרגשנו לבד. עוד דבר להתגעגע אליו במחלה הוא כל התמיכה ואהבה שקיבלנו (תודה לכל החמודים שפינקו אותנו!)

כל השבוע
אוכלים מקופסאות
אוכל של חברים

לילה קר
חברים שרים לך
על המרפסת

וזה ממש תומך ועוזר, אבל עדיין זה לא פשוט להיות לבד בבית עם אישה חולה וילד בבידוד – מזל שאנחנו גרים בעין כרם.

יוצא לנשום
פורחת בעמק
שקדיה ראשונה

כאב גרון קל
עכשיו גם לי אסור
לצאת מהבית

אחרי שנטע החלימה אני פיתחתי שני פסים ומעט חולשה והיא נשארה איתי בבית. אבל אחרי יום וחצי שוב הרגשתי מצויין וכבר לא היה ברור לנו אם זה בסדר ששחר ילך לבית הספר או שהיא תלך לעבודה – ובסוף פשוט נשארנו כולנו בבית.

הנחיות בידוד
לא ממש מבין אותן
הנגיף

יום שטוף שמש
עובדים מול המחשבים
בפיג'מות

אז אחרי שעברו עשרה ימים מהחיסון השני שחר קיבל סוף סוף תו ירוק ועשינו לו בדיקה והוא יצא שלילי ולא היו לו שום תסמינים. אז חשבנו שהוא פשוט לא נדבק והוא חזר לבית הספר ליום אחד. ואז

אומיקרון
הסימפטום היחיד
שני פסים

ילד חיובי
מבלה את היום עם
חבר חיובי

יציאת מצריים

הרמת כוסית
לחיים מול המסך
בירה קורונה

עושים סדר

מחזיק בידי
ספר מגיל שש עשרה
פעם בשנה

ציור של שחר
עולה ל google photos
ונזרק לפח

ליל הסדר

הורי במסך
אני מספר לבני
עשר המכות

אחד מי יודע
שרים יחד ב zoom
מיקרופון על mute

וופל עם גלידה

וופל עם גלידה
תוספות וקצפת
חצי לפח

לא בידי

כבר לא בידי
עוד לא בפח הגדול
שקית הזבל

בעלות (ownership) הוא מושג שמרתק אותי. איך קורה הפלא הזה שבו  אנחנו מרחיבים את הזהות שלנו בשביל לכלול משהו תחת ההגדרה "שלי"? אחד הדברים שמאוד בולטים לי בהקשר הזה הוא שאני חווה תחושת הקלה נפלאה כאשר אני הופך דברים מיותרים ל "לא שלי".

אז השיר הזה נכתב ברגע שבו ממש חוויתי איך באקט פשוט של זריקת זבל אני בעצם הופך את הפסולת שלי לפסולת של מישהו אחר, ומנסה לתפוס את הרגע שבו קורה הקסם הזה שנקרא העברת בעלות.

Powered by WordPress & Theme by Anders Norén