fbpx

תגית: מוות Page 1 of 2

מול מצבה צבאית

גבר עומד דום
מול מצבה צבאית
שעליה שמו

נורית לרנר

את השיר הזה כתבה נורית על בנה ועל ההכרה בכובד המשקל שנושא ילד שנקרא על שמו של אדם אחר – במקרה הזה סרן אבישי בן צבי, חבר נפש של אביו, שנהרג במלחמת יום כיפור.

יום אחד בשנה אנחנו כולנו נושאים ביחד את המשקל הזה, עומדים מול המצבות ומול המחיר של החיים בארץ הזו. השיר נכתב במסגרת קבוצת כתיבה המוקדשת לשני ימי הזיכרון הלאומיים – ומטרתה היא לראות את השירה שעולה גם מתוך הכאב והקושי. הנה השירים שנכתבו בה – עם כמה מילים על כל אחד מהם.

אחרי הצפירה
מדברים על הבשר
ליום העצמאות

אפרת ששון

מילת המפתח בשיר הזה היא בשר. בניגוד לקציצות או סטייקים שהם שלב נוסף של עיבוד – הבשר שייך לעולם ביניים שבין החי למת – בין החיה לאוכל. בגלל זה הבשר גם מתקשר לנו לעולמות של שחיטה ושל קורבן – הוא מזכיר לנו את המחיר ששולם עבור האוכל שלנו. הבשר הוא גם דבר שאנחנו כבני אדם חולקים עם החיות, והצפירה בתחילת השיר גם היא תזכורת לקורבנות, לאנשים שבשרם "נאכל" על ידי הארץ שבה אנחנו חיים. הבשר, והאכילה הטקסית שלו, בחגיגות יום העצמאות עוזר לנו לעבור מהכאב של הקורבן לשמחה במה שהקורבן הזה מאפשר – את העצמאות שלנו, את החיים שלנו בארץ ישראל.

אחרי האירוע
עם הרגל הקטועה
סיר בולונז

דותן ברמן

השיר הזה של דותן לוקח את מוטיב הבשר צעד אחד קדימה (ביטוי שלא הכי מתאים פה – ואולי בגלל זה אני לא מצליח לחשוב על משהו מדויק יותר) אל המציאות של מלחמה ופיגועים – אל המקום שבו הגוף נפרץ והופך לבשר. אבל במקום להתמקד בזוועה – השיר מתאר את הרגע שאחרי, את הצורך לחזור לשגרה, לדברים הפשוטים כמו אכילה. שוב, דרך המפגש עם בשר למאכל, השיר מביא משהו מהפגיעות, חוסר הביטחון, ומהקושי לעכל את האירועים – גם אם הבשר שלנו נשאר שלם.

יום הזיכרון
חולקת עם אחות שכולה
שוקולד מריר

סיון מדליון

השיר הזה, שסיון כתבה ביום הזכירון עצמו והיה האחרון בשבוע – היה מעבר מושלם ליום העצמאות. בשמונה המילים שלו הוא לוכד את כל הוויית יום העצמאות את הניסיון לחלוק את המתיקות והמרירות שכרוכים זה בזה.

הייקו בהשראת יום השואה

את השבוע התחלנו מכתיבה של שירים ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. כאן אנחנו יותר רחוקים מהאירועים עצמם והשירים עוסקים במפגש עם הזיכרון.

יום יפה
יזכור בבית קברות
מול רכבת משא

רותם ויצמן

מה עניינה של רכבת משא בבית קברות. לצערנו אנחנו יודעים מה עניינה. הרכבת מחזירה אותנו לאדמת אירופה – והיום היפה… איך הוא מעז?

מאות נעליים
יתומות של יהודים
גדת הדנובה

דורית לרמן

השיר של דורית נכתב על אנדרטה בהונגריה ובגרסה הראשונה שלו הוא כלל תיאור של המבקרים הולכים בין הנעליים.

מתוך הניסיון לדייק את השיר הצעתי לדורית לוותר על החוויה של האנשים באנדרטה, שגם היא, בדומה לשיר, מנסה ללכוד רגע אחד מתוך הזוועות שהתרחשו במקום. במקום זאת הצעתי לה להקים את האנדרטה עצמה בשיר –  לשים את הקוראים בין הנעליים על גדת הדנובה – ולהביא משהו מהחוויה של המבקרים.

שלוק מהתה
הבוקר גרוע מאושוויץ
מספר על היד

אוריה ליבוביץ-שמריה

השיר של אוריה, שנכתב על מפגש עם אישה שהיא מלווה,  והוא מטלטל במיוחד אבל בכיוון לא צפוי. שתי השורות הראשונות שלו נשמעות כמו זילות והגזמה. מילים שקל להגיד – "היה שואה". המשפט האחרון מספר לנו שמי שאומרת אותן לא מגזימה. כשהיא אומרת אושוויץ היא יודעת על מה היא מדברת, היא הייתה שם – והיא מתכוונת לזה. כמו שאוריה הסבירה:

"כל מה שהיא גאה בו בחייה קשור ב"השגתי בעצמי בעשר אצבעותי, לא נעזרתי". כל עוד היא יכולה לדאוג לעצמה אז הכל בסדר. החורבן האמיתי מבחינתה הוא שאין לה יותר את הכוחות הגופניים לעשות בעצמה. עכשיו יש לך תה וגג על הראש ועזרה, ובאושוויץ לא היו. אבל עכשיו באמת מבחינתה כרגע המצב יותר גרוע כי היא שונאת להיעזר.  זה רגע שממש הזכיר לי כמה סובייקטיבי הוא סבל, כמה שולית 'המציאות האובייקטיבית' 

טקס שחרור

טקס שחרור
חבר מחליף אותי
תחת האלונקה

לפני כמה חודשים קיבלתי הודעה מקצין השלישות ביחידה שלי שאומר לי שאם אני רוצה להמשיך להתנדב לשירות מילואים אני צריך לחתום על טופס. אמרתי לו שאני אוותר תודה, וככה בלי שום טקס סיימתי את השירות הצבאי שלי – שלוש שנים סדיר והרבה יותר שנים (לא מאוד אינטנסיביות) של מילואים. המחשבה הזו הייתה לי מאוד מוזרה ועלה בי רצון לעשות מסיבת שחרור בסגנון משחק החיים – ושבוע שעבר סוף סוף היא יצאה לפועל.

הזמנתי את חברי לדבר על המשמעות של הצבא בחיים שלנו – מה עברנו בו ומה זה עשה לנו. האירוע הזה היה כל כך משמעותי שהוא גרם לי לראות את כל חברי באור חדש ולהכיר אותם יותר טוב – והאמת גם את עצמי. אני מצרף כאן כמה שירים על רגעי השיא של הערב הזה – השיר שלמעלה מתאר את הטקס שאיתו סיימנו את האירוע ומבטא את התמצית שלו –  אני משוחרר וחברי לישראליות נושאים עכשיו בעול שנקרא שירות צבאי.

לא התגייסתי
החברים מהקומונה
לא עונים

בתחילת הערב ביקשתי מכל אחד מהמשתתפים להציג את עצמו דרך השאלה הכה ישראלית "אז איפה היית בצבא?" הייתי בטוח שזה שיקח כמה דקות כי ציפיתי לתשובות פשוטות כמו התשובה הפשוטה שלי –  הייתי בגדוד 605 של הנדסה קרבית רובאית דולב אחת מעל כולם א' זונות. אבל כמו שהסיפור הצבאי שלי הוא יותר מורכב מהתשובה הזו – כך גם של כל חברי. אבל הסיפור שגרר הכי הרבה שאלות מכולם היה דווקא זה של החבר שלא התגייס. יש משהו מרתק כל כך בלראות את הסיפור המובן מאליו שלנו דווקא מהחוסר שלו.

גברים בשורה
סמל בכובע דיסטנס
מכוסה נצנצים

נתקלת
פול זחל צפה טווח
יושרה יושרה יושרה 

אז כמו בשאר אירועי משחק החיים – גם מדברים על דברים עמוקים וגם עושים דברים מטופשים ומצחיקים. מרגעי השיא של המסיבה היו מסדר סמל שבו כל מי שרצה זכה לכמה דקות של תהילה שבהן הוא תיזז את השאר כאוות נפשו  (כולל לעמוד ב-ח' לרדת ל 20 שכיבות שמיכה ולהימתח להקשב) ותחרות הפזצט"א (אתם יודעים שזה ראשי תיבות?) הטובה שבה היה צריך להחליף את האש במשהו אחר – שיעשה יותר טוב בעולם מאשר להוסיף לו אש אש אש.

ממה לא השתחררתי

קיר בוחן מסלול
שוב המ"פ אומר לי 
לחזור להתחלה

החלק המשמעותי ביותר בערב היה סבב שיתופים על הדברים הקשים שאנחנו סוחבים איתנו מהשירות שלנו. השיתוף שלי היה על התחושה שלאורך כל השירות הצבאי שלי כלוחם הרגשתי שאני לא מתאים לדמות הגבר הלוחם שהייתי אמור להיות – לא ביכולות הפיזיות שלי, ועוד פחות בנטייה הנפשית שלי להימנע מעימותים, כוחניות ואלימות.

יוצא מהבית 
בלי לומר לאן
קצין מודיעין

מעולם לא חשבתי על העול של הסודיות. החבר ששיתף סיפור שהוא הרגיש שעם הזמן הפכה הסודיות לעמדה נפשית ורגשית שמקשה עליו לשתף גם דברים אחרים.

בהביטי במסך
האדם שעבר על פני
הפך לעשן

כמה פעמים ראינו מוות של אנשים במסך? אבל האדם הזה לא היה מבוים. אנחנו רוצים להאמין שהייתה לזה סיבה טובה למוות שלו, שהוא לא היה סתם אדם – אלא אויב, אדם מסוכן שרוצה ברעתנו. אבל התחושה של מי שסיפר על הרגע הזה הייתה שהוא היה פשוט אדם – ומישהו לחץ על כפתור והוא הפך לעשן.  השיר מתכתב עם השיר הקלאסי (של באשו?) שאני מקווה שאני מצטט נכון:

בהביטי לאחור
האדם שחלף על פני
הפך לערפל

12 שעות
על הקיר במחסום
דם של חבר

החבר שסיפר על האירוע הזה אמר שהוא היה באירועים שבהם ירו עליו, והוא ירה חזרה, באירועים שבהם הוא נאלץ לפנות אנשים אחרים שנהרגו – ועדיין הזמן הזה במחסום שבו היו רק שרידים של אירוע אחר שבו הוא בכלל לא לקח חלק היה קשה מכולם.

מקלע כבד
ילד על גבעה ממול
פקודה לירות

עבורי זה הסיפור הקשה ביותר ששמעתי בערב. את השיר השארתי פתוח – הלוואי והייתי יכול לכתוב כאן שהמציאות נגמרה בסירוב פקודה. 

אומרים הרבה שהצבא הוא תקופה מעצבת. הערב הזה גם לי להבין שאנחנו לא נותנים מספיק מקום לאופן שבו היא מעצבת אותנו, ואיזה מטענים אנחנו נושאים איתנו ממנה. אני לא עיוור למציאות שבה אני חי ולצורך של הצבא בחיים שלנו. אני גם לא רוצה להיות עיוור לאופן שבו השירות הצבאי מטביע בתוכנו את הכאב, את האלימות ואת המשך הסכסוך. זה חלק מעול הישראליות, ואני לא מתנער ממנו אבל עכשיו, ששאני משוחרר מהצבא, אני יותר פנוי להסתכל עליו.

מפקד הטנק 
מקבל ציון לשבח
על שקיעה בבוץ

דודה גיזה

דודה גיזה
קורותיה נשמעים
מעל גופתה

בגיל 100 הלכה לעולמה גיזה חיימי כהן שהייתה קרבות משפחה שלי ואחת הנשים האצילות שפגשתי בחיי. שני השירים הראשונים הם מההספדים, והאחרים פשוט מתארים רגעים של מפגש רגיל לגמרי עם מוות.

מה אמא תחשוב
על איך שהתלבשתי
ללוויה שלה

גיזה איננה
על היסטוריה משפחתית
אין את מי לשאול

מציאות של מוות

גופה בחדר
על קירות וחלונות
המבט נודד

בית הלוויות
פורץ מן החלון
ענף ירוק

צעירים עומדים
מבוגרים יושבים
גופה שוכבת

הסדין
שעוטף את הגופה
רב פעמי

תם הטקס
מעט אדמה נשארה
מחוץ לקבר

כיסוי הקבר

כיסוי הקבר
מתוך העפר עולה
עננת אבק

כיסוי הקבר הוא התהליך שבו ממלאים בחזרה את הבור באדמה ועפר לאחר הורדת המת לתוכו. הרוב המוחלט של העפר יורד אל הבור, נאמן לחוקיות הבלתי נמנעת של החור והכבידה.

אבל מיעוט קל מהעפר מתנתק, נישא על גבי חוקיות של תנועה ואוויר – נמלט מהקבר. הוא עולה כאבק ומתפזר על הסביבה והנוכחים.

כך הם חייו של כל אדם. חלק דק מן הדק שלהם חומק מן המוות ונישא על ידי הסביבה הפיזית והחברתית. בתוך הלוויה, שבה הייתי די שבור (מסיבות שלא קשורות לנפטר, שאותו הכרתי באופן שטחי בלבד), המחשבה הזו עודדה אותי מאוד והזכירה לי את היופי הפואטי שמסתתר בכל פינה ולמה אני כותב הייקו ביום.

ספירה לאחור – שני שירים מאמריקה

מול המון זועם 
תחנת המשטרה
עולה באש

ספירה לאחור
אסטרונאוטים מול מסך
בחיבוק ידיים

באופן חריג, שני אירועים חדשותיים בארה"ב תפסו את תשומת ליבי השבוע – המהומות בעקבות המוות של גורג' פלוייד, והשיגור ההיסטורי של SpaceX.  הצימוד שלהם באותו השבוע גורם לי לקרוא אותם כמעין הייקו גדול על מצבה של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – הקפיצה אל החלל, סמל הקדמה והעתיד, עומדת בניגוד חד לאלימות כנגד אפרו-אמריקאים, מורשת היסטורית כאובה שאמריקה מתקשה להתנער ממנה.

בשני השירים נוכחת בעוצמה  (גם אם בצורה מרומזת) האש. האם היא תרים ותיקח אותנו קדימה, או שהיא תשרוף ותצלק אותנו? כנראה שגם וגם.

אתי מתה באושוויץ

בסוף הספר
אתי מתה באושוויץ
דמעות של הלם

זה לא ספויילר. אני ידעתי את זה כשפתחתי את העמוד הראשון. ועדיין זה הלם.

מי זאת אתי הילסום?

 "אם לא יהיה לאל ידנו להציע לעולם המרושש שלאחר המלחמה דבר מלבד גופינו הניצלים בכל מחיר, ולא משמעות חדשה הנובעת ממעמקי מצוקתנו וייאושנו, הרי יהיה זה פחות מדי, מתוך המחנות עצמם חייבות להקרין מחשבות חדשות, והבנה חדשה חייבת לזרות אור חדש לעבר גדרות התיל שלנו"

אתי הילסום, היא צעירה יהודייה הולנדית שכתבה יומן בין השנים 1941-1943 ומאז שקראתי אותו אני חושב על השואה כ "שישה מיליון ואחת". אחת שמתה שם, אחת שחיה שם בלב חומל שמסרב לכעוס או לשנוא, שמוכן לפחד ולכאוב. אחת שבמילים שלה ובחוויה שלה יש את הפוטנציאל לרפא, לפחות קצת, מהכאב והפחד, הכעס והשנאה שהבאנו משם לכאן ושנארגו כל כך עמוק אל תוך התרבות שלנו…

בעיני זה ספר חובה עבור כל מי שחי בארץ הזו.

רוצים עוד?

מוזמנים לראות את הסרטון הקצר למטה עליה ועל האופן שבו היא נוגעת באנשים

להוריד אסופת ציטוטים שהכינה הרבה מירה רגב >>
(עם קצת עזרה שלי – במסגגרת העבודה המשותפת שלנו בתנועה הרפורמית)

 – אבל הכי טוב זה 

לקרוא את הספר >>

אם משום מה זה לא עובד – אפשר לראות כאן

מוכר במסכה – רגעי קורונה 3

קניות בשקית
מוכר במסכה ליד
חלון הרכב

הקניות סגורות בשקית, המוכר סגור במסכה. הקונה סגור ברכב. כולם בטוחים. אבל בשביל מפגש, בשביל קשר, בשביל הזנה – משהו חייב להיפתח, מישהו חייב להסתכן, אפילו קצת.

בוקר של אביב
בשעון בתוך האוטו
עוד שעון חורף

נכנס לאוטו
נוסע אל האופק
בשביל לנסוע

הרוגים בצרפת
ארבע מאות תשעים ו
אבא של חבר*

לעת ערב
השביל בקצה השכונה
מלא מטיילים


עשר בלילה
סוגר את המחשב
בסוף יום עבודה**

זה הרגע שלכם

משאית שירה
השכונה מתלהבת
איש איש בביתו

(תודה יוני!)

פיצה פיצה פי-
צה פיצה פיצה פיצה
וגלידה ביתית

(תודה אולגה על ההומאז' הנפלא לשיר הידוע!)

*כוכביות

*
גילוי נאות – זה לא בדיוק אבא של חבר, זה יותר שילוב של אבא של מישהו בעבודה של נטע שנפטר, וסבתא של ידידה שקיים חשש שנדבקה. הפואנטה היא שהמספרים הופכים לאנשים. על היחסים המעניינים בין הייקו והאמת ראו כאן

**
יש הרבה מאוד אנשים שהתקופה הזו מביאה להם, לטוב או למיטיב פניות גדולה. יש פחות אנשים שבתקופה הזו עובדים הרבה יותר כרגיל. גם אני וגם נטע מהסוג השני, זו ברכה גדולה שבאה עם עומס גדול מאוד.

באדום ליד איטליה

טבלת נתונים
באדום ליד איטליה
שש מאות חמישים ואחת

השיר הזה הוא דרמטי מאוד אבל באופן מאוד לא דרמטי. העומק שלו מתחבא דווקא בעובדה שהוא מפר באופן בוטה שניים מהכללים החשובים של ההייקו.

קודם כל הוא לא עומד בפני עצמו. רק בתוך ההקשר של התקופה אפשר להבין שהנתונים המדוברים הם נתוני קורונה, ורק מי שעוקב אחרי הנתונים מבין ששש מאות חמישים ואחת באדום הוא מספר המתים ביום אחד. היום.

השיר מצביע על זה שההקשר של התקופה הוא כל כך דרמטי שהוא נותן משמעות עמוקה להרבה מאוד פרטים קטנים ויום יומיים כמו שיעול, חנות סגורה וילדים בסלון.

דבר שני, שאולי בלט לחלק מכם, הוא החריגה, המאוד חריגה, ממבנה ההברות המסורתי של ההייקו – 5 / 7 / 5. בהתחלה כשכתבתי את השיר עיגלתי את המספר לשש מאות חמישים, בשביל להישאר קרוב יותר למבנה. אבל אז חשבתי על כך שמאחורי ה "ואחת" עומדים חיים של בן אדם אמיתי שהסתיימו היום, עומדת משפחה באבל, עומד צוות רפואי מותש פיזית ורגשית.

השורה האחרונה נמתחת הרבה מעבר לגבולות הז'אנר, כמו שאנחנו וכל העולם יוצאים וחורגים מהתבניות של החיים שלנו. ומה שנכון לנו נכון עוד יותר לאיטלקים, ועוד הרבה יותר לכל מי שיש לו קשר ישיר לכל אחד ואחד מהשש מאות חמישים ואחת מתים האלו.

וכאמור זה רק מהיום.
(אגב – אם תהיתם איפה עוקבים אחרי הנתונים – אז כאן)

קליע בחזה

קליע בחזה
של הנער שהחזיק 
בקבוק תבערה

הכתבה ב ynet


על האספלט

על האספלט
מפזרים אבקה לבנה
מתנדבי זק"א

mynet ירושלים
טרגדיה בגבעת שאול: שתי צעירות נפלו מגובה ונהרגו

 צילום: דוברות זק"א – התמונה מתוך הכתבה

Page 1 of 2

Powered by WordPress & Theme by Anders Norén