בחלון חושך
עובדים מול שני מסכים
בשלישי משחק

—

רואים מונדיאל
עם בירה ודוריטוס
מכלי חרסינה 

—

קם מהספה
ותולה את הכביסה
זמן מחצית

—

יושבים ביחד
צועקים כן בקול רם
גול לתוניסיה

—

ביסלי ובירה
ואז פיצה וגלידה
ואז צרבת

—

ילד בן ארבע
בחולצה מספר עשר
קפטן של בלגיה

ווידוי…לפני שמונה שנים נטע לימדה אותי לאהוב מודניאל. זה היה במשחק הדרמטי בין גאנה לאורואואי שאם מישהו היה ממציא אותו זה לא היה אמין. רק כשראיתי פדנל מפסופס בדקה ה 120 ומרסק תקוות של יבשת שלמה הבנתי באמת כמה רגשות אנושיים (חלק זעיר מהם שלי) נדחסים לתוך הכדור הקטן הזה והגברים שרודפים אחריו…. 

רק בתואר שני בסוציולוגיה ולימוד מעמיק של טקסים ומשחקים בשביל להבין שמהותה של התרבות היא דחיסה של רגשות אנושיים לתוך טקסים שרירותיים ואם לא היינו יודעים לעשות את לא היינו יכולים לקיים מדינות, כלכלה או אפילו מדע.

ומונדיאל הוא טקס חשוב במיוחד. פעם בארבע שנים העולם כולו מתכנס לטקס גברי שבו בוחנים מי המדינה "הכי…." ובמסגרתו מיליוני גברים בכל העולם מביעים בפומבי (!!!) את כל הרגשות הלאומיים והאישיים שהתרבות לא מאפשרת להם להביע (ולהרגיש?) בשום מקום אחר. אפשר לחשוב עליו כעל שסתום הבטיחות הרגשי של העולם שפעם בארבע שנים שנפתח בשביל לשחרר לחץ.

אז למרות, ובזכות כל ההבנה התיאורטית הזו, כבר שישה שבועות שאני משקיע ערב או שלושה בלהשקיע את עצמי רגשית ב20 גברים שרצים אחרי כדור. ועכשיו רגע לפני הגמר כבר הגעתי לנקודה שאני רוצה את החיים שלי בחזרה…אז אם כל החיבה וההערכה לקרואטיה – בואו ניתן לצרפת לסיים את הסיפור הזה ונחזור לחיים.

מילה על טכניקה

בשיר הראשון – באיזה מריבועי הזכוכית שבשיר מתקיימת המציאות האמיתית ביותר?