דורבן רץ אל שיח
רגל חזק על הברקס
קוצים על הכביש

אני לומד הכי טוב מדוגמאות, ועוד יותר מהשוואות, מלשחק מצא את ההבדלים. כאשר אני רואה את השוני אני מבין לעומק את המהות של כל אחד מהדברים.

ההייקו למעלה נכתב ביום שבו נסעתי בכביש היורד מהר הרצל לכיוון בית זית ונזכרתי בשיר שכתבתי לפני שנים (ב- 2012) על דורבן שדרסתי באותו הכביש. כתבתי הייקו על הסיטואציה ואז הלכתי לחפש את השיר המקורי בשביל לראות כיצד הם עומדים אחד ליד השני.

לדרוס דורבן

הקוצים הארוכים
פזורים סביב הגוף
הקטן
עליו לא הגנו
מפגיעתו של
רכב משפחתי

והמשפחה
עומדת פזורה
בין הקוצים
עוצרת את נשימתה
עם כל נשימה
אחרונה
בוכה

מה דעתך?

רגע לפני שאני נכנס לאופן שבו אני מבין את ההבדלים, אני רוצה לעודד אתכם לעצור רגע ולחשוב בעצמכם – האם ההייקו מצליח להעביר ב 17 הברות את כל מה שעבר ב 36 המילים של השיר המקורי? האם יש בו פחות? אולי יותר?

חמש מעשר

התשובה שלי לשאלה הזו הי לן
(מילה מדהימה שלמדתי משחר, הילד שלי, שמשמעותה היא בו זמנית כן ולא)

באשו, אולי גדול משוררי ההייקו, אמר ששיר טוב מגלה שבע מעשר. שיר מצוין מגלה חמש מעשר.

השיר המקורי מגלה עשר מעשר. הוא מבטא בצורה ברורה וישירה את הנושאים והרעיונות המופשטים שבהם הוא עוסק: היחסים בין טבע ותרבות, מוות ואחריות.

בהייקו כל אלו דחוסים ומובלעים בתוך האלמנטים הקונקרטיים:
השורה הראשונה מתארת תמונה טבעית – דורבן ושיח (חיה וצמח).
השורה שנייה מתארת פעולה תרבותית – עצירת מכונית (ריסון מכונה)
האחרונה היא השילוב של השניים. הכביש מופיע כמרחב תרבותי החותך את המרחב הטבעי של השורה הראשונה. הקוצים שהיו חלק חי בלתי נפרד מהדורבן עכשיו נפרדים ממנו והתנועה החיה של הריצה מתחלפת בעצירה.

הריסון של התרבות לא הספיק, הטבע שילם את המחיר.

ואיפה הרגש?

השיר המקורי חושף ומבטא לא רק את הנושאים אלא גם את הרגשות של עצב ואשמה שבסוף הופכים להיות המרכז שלו. הדרמה עוברת מהכביש אל עולם הרגש, מהחוץ אל הפנים.

ההייקו לעומת זאת מסתיר את המחבר ואת רגשותיו ועל ידי כך שם את הקורא באותו רגע על הכביש לשאול את עצמו כיצד הוא מרגיש.

מה זה אומר?

משני אלו יחד עולה הבדל נוסף וחשוב. השיר הראשון מביא את המורכבות ואת הרגש וביחס אליהם נוקט עמדה. האנשים המתורבתים עומדים אל מול הדורבן הגוסס בעמדת נפרדות ועליונות שממנה אפשר להרגיש אחריות ואשמה. לטוב ולרע זוהי עמדה מאוד מערבית שבה האדם נפרד מהטבע ופעיל ביחס אליו.

ההייקו לעומת זאת מתאר את הדורבן והברקס, את הטבע והתרבות באותה שפה תיאורית. אין בו אשמה, רק אירועים שמצביעים על חוסר האונים והסבל של כל המעורבים. לטוב ולרע זוהי עמדה בודהיסטית בה האדם הוא חלק מהטבע, כל הדברים קשורים זה בזה, והפעילות האנושית היא התבוננות וטיפוח חמלה על הקיום בכללותו.

לאן מכאן?

רוצים להעמיק ביחסים המורכבים שבין הייקו והמשמעות – האצבע והירח – שירים ופרשנות >>

רוצים לדעת על על המקורתו של שירת הייקו? מקורות והשראה>>