fbpx

קטגוריה: מחשבות על החיים Page 1 of 6

מול מצבה צבאית

גבר עומד דום
מול מצבה צבאית
שעליה שמו

נורית לרנר

את השיר הזה כתבה נורית על בנה ועל ההכרה בכובד המשקל שנושא ילד שנקרא על שמו של אדם אחר – במקרה הזה סרן אבישי בן צבי, חבר נפש של אביו, שנהרג במלחמת יום כיפור.

יום אחד בשנה אנחנו כולנו נושאים ביחד את המשקל הזה, עומדים מול המצבות ומול המחיר של החיים בארץ הזו. השיר נכתב במסגרת קבוצת כתיבה המוקדשת לשני ימי הזיכרון הלאומיים – ומטרתה היא לראות את השירה שעולה גם מתוך הכאב והקושי. הנה השירים שנכתבו בה – עם כמה מילים על כל אחד מהם.

אחרי הצפירה
מדברים על הבשר
ליום העצמאות

אפרת ששון

מילת המפתח בשיר הזה היא בשר. בניגוד לקציצות או סטייקים שהם שלב נוסף של עיבוד – הבשר שייך לעולם ביניים שבין החי למת – בין החיה לאוכל. בגלל זה הבשר גם מתקשר לנו לעולמות של שחיטה ושל קורבן – הוא מזכיר לנו את המחיר ששולם עבור האוכל שלנו. הבשר הוא גם דבר שאנחנו כבני אדם חולקים עם החיות, והצפירה בתחילת השיר גם היא תזכורת לקורבנות, לאנשים שבשרם "נאכל" על ידי הארץ שבה אנחנו חיים. הבשר, והאכילה הטקסית שלו, בחגיגות יום העצמאות עוזר לנו לעבור מהכאב של הקורבן לשמחה במה שהקורבן הזה מאפשר – את העצמאות שלנו, את החיים שלנו בארץ ישראל.

אחרי האירוע
עם הרגל הקטועה
סיר בולונז

דותן ברמן

השיר הזה של דותן לוקח את מוטיב הבשר צעד אחד קדימה (ביטוי שלא הכי מתאים פה – ואולי בגלל זה אני לא מצליח לחשוב על משהו מדויק יותר) אל המציאות של מלחמה ופיגועים – אל המקום שבו הגוף נפרץ והופך לבשר. אבל במקום להתמקד בזוועה – השיר מתאר את הרגע שאחרי, את הצורך לחזור לשגרה, לדברים הפשוטים כמו אכילה. שוב, דרך המפגש עם בשר למאכל, השיר מביא משהו מהפגיעות, חוסר הביטחון, ומהקושי לעכל את האירועים – גם אם הבשר שלנו נשאר שלם.

יום הזיכרון
חולקת עם אחות שכולה
שוקולד מריר

סיון מדליון

השיר הזה, שסיון כתבה ביום הזכירון עצמו והיה האחרון בשבוע – היה מעבר מושלם ליום העצמאות. בשמונה המילים שלו הוא לוכד את כל הוויית יום העצמאות את הניסיון לחלוק את המתיקות והמרירות שכרוכים זה בזה.

הייקו בהשראת יום השואה

את השבוע התחלנו מכתיבה של שירים ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. כאן אנחנו יותר רחוקים מהאירועים עצמם והשירים עוסקים במפגש עם הזיכרון.

יום יפה
יזכור בבית קברות
מול רכבת משא

רותם ויצמן

מה עניינה של רכבת משא בבית קברות. לצערנו אנחנו יודעים מה עניינה. הרכבת מחזירה אותנו לאדמת אירופה – והיום היפה… איך הוא מעז?

מאות נעליים
יתומות של יהודים
גדת הדנובה

דורית לרמן

השיר של דורית נכתב על אנדרטה בהונגריה ובגרסה הראשונה שלו הוא כלל תיאור של המבקרים הולכים בין הנעליים.

מתוך הניסיון לדייק את השיר הצעתי לדורית לוותר על החוויה של האנשים באנדרטה, שגם היא, בדומה לשיר, מנסה ללכוד רגע אחד מתוך הזוועות שהתרחשו במקום. במקום זאת הצעתי לה להקים את האנדרטה עצמה בשיר –  לשים את הקוראים בין הנעליים על גדת הדנובה – ולהביא משהו מהחוויה של המבקרים.

שלוק מהתה
הבוקר גרוע מאושוויץ
מספר על היד

אוריה ליבוביץ-שמריה

השיר של אוריה, שנכתב על מפגש עם אישה שהיא מלווה,  והוא מטלטל במיוחד אבל בכיוון לא צפוי. שתי השורות הראשונות שלו נשמעות כמו זילות והגזמה. מילים שקל להגיד – "היה שואה". המשפט האחרון מספר לנו שמי שאומרת אותן לא מגזימה. כשהיא אומרת אושוויץ היא יודעת על מה היא מדברת, היא הייתה שם – והיא מתכוונת לזה. כמו שאוריה הסבירה:

"כל מה שהיא גאה בו בחייה קשור ב"השגתי בעצמי בעשר אצבעותי, לא נעזרתי". כל עוד היא יכולה לדאוג לעצמה אז הכל בסדר. החורבן האמיתי מבחינתה הוא שאין לה יותר את הכוחות הגופניים לעשות בעצמה. עכשיו יש לך תה וגג על הראש ועזרה, ובאושוויץ לא היו. אבל עכשיו באמת מבחינתה כרגע המצב יותר גרוע כי היא שונאת להיעזר.  זה רגע שממש הזכיר לי כמה סובייקטיבי הוא סבל, כמה שולית 'המציאות האובייקטיבית' 

אורות המיצג – מידברן 2022

עולה מעל
אורות המייצג 
ירח מלא

בשנה שעברה כתבתי פוסט שמתאר מה זה מידברן, לפחות מנקודת המבט שלי – כולל מילון מושגים. השנה אני רוצה, דרך השירים לענות על השאלה למה מידברן? למה להשקיע כל כך הרבה מאמץ בשביל להגיע לעיר שעולה מהאבק וחוזרת אליו, ומה בעצם היחסים בין אורות המייצג שנדלקים לשבוע אחד ובין אור הירח שמאיר כל השנה – בין החוויה החד פעמית לשאר החיים. מתוך 60 השירים שכתבתי בששת ימי האירוע בחרתי את אלו שנוגעים במתח הזה ודרכם אנסה לחלוק קצת מהמשמעות של המידברן בכלל ועבורי.

שבע בבוקר
המסיבות במידברן
מתחדשות

אז התשובה הראשונה ללמה מידברן היא שזה פשוט אירוע כיף – מסיבה מעולה מבוקר עד בוקר. אבל במדינה הקטנה שלנו יש גם שכנים שצריך להתחשב בהם. בשנתיים האחרונות המידברן התקיים באזור ערד סמוך לכפרים בדואים ואחרי ששנה שעברה תושבי הכפרים התלוננו על הרעש בלילות, השנה קיום האירוע הותנה בשמירה על תקנות הרעש של המדינה – כלומר לא בין 23:00 ל 07:00 ובין 16:00-14:00. אתם יכולים לדמיין שהבשורה הזו התקבלה בהרבה אמוציות מצד הקהילה אבל בכל זאת המסיבות הגדולות הסתיימו ב 11 והפכו למסיבות קטנות ושקטות, שדעכו בשעות הקטנות. אבל בשבע בבוקר, למרות שעדיין ישנתי, שמחתי לשמוע שהמוזיקה חזרה ברגע שהיה מותר. זה שיעור טוב מאוד גם על כבוד לחוק וגם על נכונות למצות את החופש שניתן בתוכו.

אירוע משפחתי
מגיעים לבושים 
למידברן 

אחד מעשרת העקרונות של המידברן הוא ביטוי עצמי מוחלט (הצד השני שלו הוא הכללה מוחלטת) ובפשטות זה אומר שחלק מהעניין זה לבוא לאירוע ולהיות בו איך שבא לך. וזה מעלה שאלה גדולה – איך בא לי? איך אני רוצה לבטא את עצמי? איך הייתי מופיע בעולם אם באמת לא הייתי דופק חשבון?

זה כמובן לא מוגבל רק לבגדים, אבל ברמת הלבוש עבורי התשובה הזו קשורה בשילוב דברים מכובדים ותרבותיים עם דברים פרועים וטבעיים – במיוחד בהשראה של סגנון steampunk. המידברן מזכיר לי שיש מלא אפשרויות – וחלק מהן או מאפיינים שלהן אפשר גם ליישם ביומיום – כמו למשל חולצות צבעוניות או כובע עם נוצה. 

אאוטפיט של פיראט
הפס של התחתונים
טומי הילפיגר

פס התחתונים הממותג היה מאפיין שחזר בהרבה תלבושות ססגוניות שראיתי – ואהבתי אותו כי הוא מתנגש נפלא עם עקרון נוסף של האירוע – א-מסחריות. במידברן אין כסף ולא אמורים להיות בו מותגים ופרסומות. אבל הפס הזה שהציץ מתוך התלבושות היצירתיות הוא תזכורת כל האירוע הלא מסחרי מתקיים על תשתית מחסרתית לחלוטין והוא חלק מתרבות הצריכה. אבל הלוגו הזה מציץ בתמימות וללא שום כוונה מסחרית. ולכן הוא תזכורת לכמה מיוחד הוא המרחב של עיר שבה כל מה שיש הוא מתנות שנוצרו על ידי תושביה (עוד עיקרון של האירוע). 

בדרך לתור
של המחניודה
כנף על האש

שמיים שחורים
לייזרים לכוכבים
אבק ברוח

באמצע היום
מתערבבים באבק
צלילי אורקסטרה

ובאמת באירוע יש נתינה במגוון עצום של דרכים – החל מאוכל ושתייה דרך המגוון הנפלא של מייצגי האומנות שפזורים ברחבי האירוע ועד חוויות שונות ומגוונות. אז יש קאמפ מחניודה שמציע פעם ביום אוכל ברמה גבוהה – אבל את הכנף קיבלנו מקאמפ ליד שסתם הכין ארוחת ערב. ויש לייזרים וצדפה ענקית ורכה שאפשר לשבת בתוכה, וסאונה באמצע המדבר ועוד ועוד. השנה הגיעה לאירוע תזמורת שלמה של כלים קלאסיים שניגנה באירועים שונים כולל במסיבות עצומות בליווי מוזיקה אלקטרונית. השפע היצירתי הזה שמתקיים לשבוע בלבד גורם למידברן להרגיש לפעמים קצת כמו חלום, והופך אותו גם למקום נפלא להגשים חלומות – גם אם לרגע אחד.

אבא שלי
מנהל רומן
אני הסוד

השיר המצמרר הזה מקפל בתוכו שתי מתנות שאני ונטע הבאנו לאירוע- הראשונה היא שירי הייקו שחיברתי לאנשים על החוויות שהם חלקו איתנו ונטע כתבה להם יפה על נייר מכתבים מעוצב. השנייה היא שאלות עומק שמעסיקות אותנו שכתבנו על כרטיסים והצענו לאנשים לשלוף כהזמנה לשיחה. הדהים אותנו לראות איך אנשים נענו בפתיחות וכנות להזמנה הזו וכמה שיחות מרגשות נולדו ממנה. וגם אלו שתי תשובות לשאלה למה מידברן. אחת – כי לתת מעצמך זה יותר כיף מלקבל, ושתיים – האנשים המקסימים והלב הפתוח שפוגשים כמעט בכל מקום ובכל זמן.

מעל מסיבה
ירח עולה לאט
עם חלק חסר

אבל הרגע שאני הכי רוצה לזכור מהאירוע הוא לא רגע של שמחה, של קבלה או נתינה אלא דווקא רגע של בלבול. בערב האחרון של האירוע לקחתי זמן לטייל לבד בלי נטע ומהר מאוד נתקלתי חזיתית בשאלה – מה בעצם אני רוצה? שאלה שמרחפת תמיד מעל השפע העצום של האירוע. 

מה שמיוחד ברגע הזה הוא לא התשובה אלא הביטחון הגמור שלי שברגע שאני אדע מה אני רוצה הרצון הזה יתממש בצורה כזו או אחרת בעולם, גם אם בדרכים מפתיעות ולא צפויות. במידברן, יותר מכל מרחב אחר אני מרגיש משהו שדומה להשגחה – איכות שמאפשרת לי להיפתח לאפשרות שהעולם לא אדיש כלפי כפי שסיפרו לי בשיעורי הפיזיקה. זה לא משהו שאני רוצה להצדיק או להסביר, רק לתאר. כל הערב היה רצוף צירופי מקרים ואירועים רבי משמעות עבורי ובפרט הרגע הזה כשעמדתי מתחת לירח עם החסר שלו ושלי. הרגשתי איך יחד עם הבלבול, אני מחובר לעולם ולעצמי ומלא חיות ושמחה הרבה יותר מאשר ב"רגיל" שלי. ואת האיכות הזו אני לוקח איתי הביתה – עם תקווה להיזכר בה בכל פעם שאני מביט בירח. 

קיפול האוהל
חוזר אל המדבר
רוב האבק

ועוד מילה אחרונה – אני רוצה להגיד תודה לכל חברי וחברות הקאמפ "היום שאחרי" שקיבלנו אותנו בזרועות פתוחות והרימו בית מזמין ונעים בתוך הכאוס והאבק. אתם אדירים שאתם מביאים את הילדים שלכם למרחב הזה – אני בטוח שזה ממש משמעותי בהתפתחות שלהם כילדים ושלכם כאנשים וכהורים.

פירוק הקאמפ
על כפתור של מברגה
החץ אחורה

שער המלך – הייקו במגילת אסתר

כי אין לבוא
אל שער המלך
בלבוש שק

מגילת אסתר ד' ב'


המשפט הזה נפתח לי בזמן קריאת מגילה לפני כמה שנים ומאז הוא קרוב לליבי. על מגילת אסתר נאמר שהיא מגילת הסתר, מפני שאלוהים לא מופיע בה אלא בהחבא. הוא מציץ, כך שמעתי פעם, במקומות שבהם מדברים לא על המלך אחשורוש, אלא רק על המלך.

כששמעתי את הפסוק התחדד לי עד כמה העבודה הרוחנית שלי, שבזמנו הייתה מאוד בודהיסטית, נבעה מתוך כאב, וצער. הרגשתי כאילו המגילה (ואולי והיהדות בכלל) אומרת לי שיש גבול כמה עמוק אפשר להגיע עם עבודה רוחנית שעולה מתוך כאב – אפשר להגיע עד לפני שער המלך, אבל לא להיכנס בו.

המשפט הזה הולך איתי כבר שנים, וכל שנה מאז אני הולך לשמוע מגילה מתוך ציפיה לפסוק שיפתח בפני השנה וכל שנה מתנוצץ לי משהו חדש שרלוונטי לאותה שנה. רק לאחרונה חשבתי על כך שאפשר לחשוב על הפסוקים שאני מחלץ מהמגילה כשירי הייקו. מה שעשה את החיבור היא הזמנה להעביר סדנה על הייקו במגילת אסתר בבית המדרש של קהילת יזמ"ה במודיעין (ותודה לרב הקהילה המהמם ניר ברקין).

כשקיבלתי את ההזמנה היה ברור לי שהחיבור בין שני העולמות האלו הוא לא טריוויאלי, וקצת רחוק מההייקו המסורתי. אבל גם היה ברור לי שהאופן שבו אני מקשיב למגילה, בסקרנות פתוחה ותשומת לב לפרטים הקטנים, קשורה מאוד לקשב שממנו אני מזהה וכותב שירי הייקו. הנה דוגמה לפסוק שנפתח לי בזמן ההכנה לסדנה.

ותמאן המלכה ושתי
לבוא בדבר המלך
אשר ביד הסריסים

מגילת אסתר א' יב'

הקריאה השגורה של הפסוק הזה שמה את הדגש על המילים הראשונות – ותמאן המלכה ושתי. הכתיבה בפורמט של ההייקו שמה את הדגש דווקא על המילים האחרונות. פתאום חשבתי שאולי הסיבה שושתי לא באה היא לא התנגדות להגיע למשתה, אלא העובדה שאחשורוש לא בא בעצמו, אלא ציווה (מתוך שכרות) על הסריסים שלו לצוות עליה לבוא. אם הוא היה בא במלוא הדרו להזמין אותה, אולי גם היא הייתה באה במלוא הדרה. זה גרם לי לחשוב על המקומות שבהם אני מנסה להניע אנשים (את נטע, את שחר או אחרים) וכמה זה פחות עובד כשאני לא מגיע עם הרצון שלי באופן ברור ומזמין, אלא שולח שליחים ומסרים שמנסים לגרום להם לעשות מה שאני רוצה.

שני השירים האלו הם כאמור רק דוגמאות לאופן שבו הקשב והמבנה של הייקו, המבוסס על מתח בין החלקים השונים של השיר, יכול לעזור לנו לפתוח פסוקים שונים מהמגילה ואולי גם מטקסטים אחרים*. בסדנה הזמנתי את המשתתפים לחפש במגילה שירים משל עצמם – הנה מבחר ממה שיצא:

ותהי אסתר
נושאת חן בעיני
כל רואיה

אסתר ב' טו'

כמה עובר במבט!

בערב היא באה
ובבוקר היא שבה
אל בית הנשים

אסתר ב' יד'

השורות האלו כמעט מתפקעות מכל מה שלא נאמר ביניהן.

הרצים יצאו דחופים
והמלך והמן ישבו לשתות
והעיר שושן

אסתר ג' טו'

המילה הבאה בפסוק היא "נבוכה", ובסדנה החלטנו דווקא להשאיר אותה מחוץ לשיר בשביל לתת יותר מקום לתחושה של ה "נבוכה " ואולי גם לתחושות אחרות. את השיר הזה זה אני מקדיש לתושבי מוסקבה – שחלקם בוודאי נבוכים כרגע. גם בסדנה שהעברתי בקיבוץ חנתון עלה שיר אחד שבלי להתכוון יצא רלוונטי מאוד למצב באירופה

ויגידו לה
ותתחלחל המלכה מאוד
ותשלח בגדים

אתסר ד' ד'

האם זה לא תיאור מדויק של התגובה שלנו למלחמה באוקראינה?
אסתר לבשה מלכות ולקחה אחריות. איך ממשיך הסיפור שלנו?

אם אתם בעניין של לשמוע מגילה, ואם בעקבות המייל הזה יש לכם איזה פסוק מהמגילה שעובר טוב כהייקו – אני אשמח לשמוע.


*כוכבית – קוד

עוד השראה משמעותית לחיבור בין הייקו ומגילה מגיע מספר שנקרא "קוד" שהוציא משורר/מתכנת בשם ערן הדס. הספר הוא בעצם תוצר העבודה של תוכנה שכתב ערן שסרקה את התורה כולה וחילצה מתוכה את כל המשפטים שעומדים במבנה ההברות של ההייקו 5/7/5. זה רעיון מקסים (ובעייתי) שיוצר הרבה שירים מעניינים, ועוד יותר שירים סתמיים – כתבתי עליו כאן

פורים שמח!
(מברכים ככה כי זה לא חג – יש עניין…)

מפציצים את מולדתי

מטוסים
מפציצים את מולדתי
אתר חדשות

בנימין מיניץ'

השיר הזה, שנכתב במסגרת ליווי אישי לכתיבת הייקו ביום, מתאר בצורה חדה את הפער שבין האירועים הדרמטיים לבין המציאות הפשוטה והיומיומית שבה אנחנו מתעדכנים בהם. הקשר האישי של בני לאירועים כמובן מחדד עוד יותר את הפער הזה ומוסיף רובד של רגשות שלא כולנו חווים.

השיר הזה מזכיר שיר מהספר שלי "פתאום כוכבים" :

עדכונים חיים
אזעקה בבית שמש
פעמוני רוח

כמו שירים אחרים בספר, הוא מופיע כאן באתר בליווי כמה מילים של פרשנות שפותחות את היחס המורכב בין, מציאות והדיווחים עליה.

גם שרית שאותה אני מלווה רצתה לכתוב הייקו בהשראת האירועים הדרמטיים. במקום להתמקד בפער בין הדיווחים לחוויה הצעתי לה לנסות לכתוב מתוך סיטואציה שעליה היא קראה:

מטוסים רוסיים
סירנות עולות ויורדות
לידה במטרו

שרית ברק שחר

בפנים ובחוץ, קולות התרבות והטבע, האימה והתקווה – בשיר הזה יש הכל.

מי ייתן ונדע ימים יותר שקטים

אין עוד מלבדו

אין עוד מלבדו 
גרפיטי על האנדרטה 
של יד ושם

השיר הזה הוא נורא. וזה מה שהופך אותו לנפלא. וזה מה שהופך לעוד יותר נורא ועוד יותר נפלא.

הוא נורא כי הוא מתאר מציאות נוראית. 
אבל הוא נפלא כי המציאות שהוא מתאר, מתארת גם היא מציאות.

הביטוי החסידי "אין עוד מלבדו" הוא תמצית של הרעיון שאין דבר שנפרד מהאלוהות. הרעיון הזה משיק לתפיסה של הזן בודהיזם המבטלת את ההבחנות בין גבוה ונמוך, קודש וחול וכו', תפיסה המכוננת את שירת ההייקו.

האם מי שריסס את הגרפיטי רצה להגיד שגם השואה היא רצון השם, ולנחם בכך את העוברים ליד האנדרטה? זו אפשרות אחת לקרוא את השיר ואת הגרפיטי.
אבל כנראה שלא.

אני מניח שנחמה זה לא מה שאתם הרגשתם כאשר קראתם אותו. מה שאני הרגשתי כשראיתי את אנדרטת האבן היפה מושחתת בגרפיטי זה זעזוע ובוז וכעס על המעשה והאדם. 

אבל כאן השיר הופך לעוד יותר נורא ונפלא – כי אם לוקחים ברצינות את ה"אין עוד מלבדו"  הוא נכון גם על הכתוב עצמו והכותב אותו. כלומר הגסות שגרמה למישהו (סלחו לי אם אני מניח שזה מישהו) לרסס את יסודות האמונה היהודית שלו על זכר קורבנות השואה גם היא חלק מהאלוהות. "אין עוד מלבדו" מכריח אותי להרחיב את עצמי, את החמלה שלי לאנשים שחולקים איתי את העיר הזאת והעולם הזה.

יש לי הרבה שירים שעלו מתוך רגעים קשים ולא נפלאים. לרוב הם גורמים לי להשלים עם המציאות שיצרה אותם ולהרגיש שהרגע הלא נפלא היה שווה את השיר. אבל במקרה הזה עדיין יש בי חלק שהיה רוצה שהמציאות שמאחוריו לא הייתה מתקיימת. אבל לא אני מחליט ואין עוד מלבדו // גרפיטי על האנדרטה // של יד ושם.

עדכון

גרפיטי מכעיס
ביום שאחרי
הוא כבר לא שם

מרגיש יותר טוב – קורות הגל החמישי

מרגיש יותר טוב
יוצא החוצה
לזרוק את הפח

המחלה מופיעה בשיר הזה באופן מרומז מאוד – במילה 'יותר' שמצביעה על שפל שקדם לרגע של השיר. השיר מאתר את חזרה לעולם ולחיים, והשורה האחרונה מביאה לנו משהו מהטעם של החזרה הזו. הפח הצטבר בזמן שלא היה מי שיוצא אותו, הוא כמו סימפטום של המחלה ברמת הבית ואולי הוא גם מכיל את הנזלת והשאריות של המחלה. ההוצאה שלו היא סממן של הבריאות, של חזרה לשגרה – ההוצאה של המיותר מהמערכת. 
אבל באותו הזמן הפח גם הדבר המגעיל, הלא כיף, שעושים מבוגרים (גברים?) אחראיים. במובן הזה השיר מביא גם נימה עדינה של געגוע למחלה, או לפחות ללגיטימציה שהיא מביאה –  להרפיה מאחריות, לשמיטה ולמנוחה.

הגל החמישי היה עבורי הקשה מכל הגלים עד עכשיו והוא עבר על משפחת גבע בטור. בעצם רק השבוע יצאתי משלושה שבועות של בידוד ברמות משתנות – שהביא איתו שלל שירים.

הבידוד התחיל מרצון בשבוע של עבודה מהבית מטעמי זהירות והמשיך כששחר הצטרף אלי בגלל חשיפה בבית הספר. נטע לא רצתה להשאיר אותנו לבד והביאה את הנגיף בתוספת תסמינים מהעבודה. עוד לפני שהיא יצאה חיובית בבדיקות בודדנו את עצמנו ממנה, עד כמה שיכולנו.

חום נמוך
תוצאה שלילית
דלת סגורה

שנייה פער
הקול מעבר לדלת
ובטלפון

אז היינו בבידוד אבל לא הרגשנו לבד. עוד דבר להתגעגע אליו במחלה הוא כל התמיכה ואהבה שקיבלנו (תודה לכל החמודים שפינקו אותנו!)

כל השבוע
אוכלים מקופסאות
אוכל של חברים

לילה קר
חברים שרים לך
על המרפסת

וזה ממש תומך ועוזר, אבל עדיין זה לא פשוט להיות לבד בבית עם אישה חולה וילד בבידוד – מזל שאנחנו גרים בעין כרם.

יוצא לנשום
פורחת בעמק
שקדיה ראשונה

כאב גרון קל
עכשיו גם לי אסור
לצאת מהבית

אחרי שנטע החלימה אני פיתחתי שני פסים ומעט חולשה והיא נשארה איתי בבית. אבל אחרי יום וחצי שוב הרגשתי מצויין וכבר לא היה ברור לנו אם זה בסדר ששחר ילך לבית הספר או שהיא תלך לעבודה – ובסוף פשוט נשארנו כולנו בבית.

הנחיות בידוד
לא ממש מבין אותן
הנגיף

יום שטוף שמש
עובדים מול המחשבים
בפיג'מות

אז אחרי שעברו עשרה ימים מהחיסון השני שחר קיבל סוף סוף תו ירוק ועשינו לו בדיקה והוא יצא שלילי ולא היו לו שום תסמינים. אז חשבנו שהוא פשוט לא נדבק והוא חזר לבית הספר ליום אחד. ואז

אומיקרון
הסימפטום היחיד
שני פסים

ילד חיובי
מבלה את היום עם
חבר חיובי

פצעי ילדות

פצעי ילדות
בוכה על הכתף
של בני

השיר הזה הוא אחד החשופים. זה לא יפתיע אתכם שכגבר זה לא פשוט לי לבכות, ולבכות ליד הילד שלי זה קשה שבעתיים. יש לי איזה קול פנימי שאומר לי שהוא לא צריך לראות אותי ככה. אני מעולם לא ראיתי את אבי בוכה לידי.
אבל כשעשיתי את זה, ראיתי כמה זה פשוט וטבעי עבורו, כמה מרפאת עבורי הידיעה הפנימית שאפשר, שמותר. ואולי עוד יותר מרפאת היא הידיעה ששחר יגדל להיות גבר שיודע שגברים יכולים לחוות ולבטא את כל מנעד הרגשות האנושיים. כמעט.

עמוק בתוכי
אני מוצא את הזעם
של שחר

במעבר חצייה | ליווי אישי לכתיבה

רמזור אדום
במעבר חצייה
אני וקבצן

איך אתם עם השיר הזה? אתם מרגישים את חוסר הנוחות, את הצורך שהרמזור יתחלף כבר וינתק את גורלכם מגורל הקבצן? או שהלב שלכם נפתח לכל קבצני העולם, כולל הקבצן הפנימי שבכם? (באופן אישי אני שניהם)

את השיר הנפלא אני לא כתבתי אלא רק דייקתי. במסגרת קמפיין ההדסטארט ל "פתאום כוכבים" הצעתי ליווי לכתיבה של הייקו ביום, ונטלי הייתה הראשונה שהשלמתי איתה שבוע כזה לא מזמן. אני מביא לכם כאן את השירים שהיא כתבה ואת הסיכום המאלף שלה של החוויה:

בשיעור חשבון
על צג מחשבון אפור
פרצוף מחייך

ריב על גן עדן
שלושה קוטעים זה את זה
עדן קוראת לי

ישיבת צוות
צחקנו רק כאשר
הגברים דיברו

שבת בבוקר
לראי באמבטיה
מסגרת לבנה

מה זה ת"ש
אין להם מושג
שאין לי מושג

מציע עזרה
בהורדת המסך
לקוי ראייה

"בחלוף שבוע של כתיבה הרגשתי שיש בפעולה הזו מקידוש החיים, מעין מזכרת שקיבלתי מכל יום, שירים שכתבתי מחומרי החיים שלי. בנוסף לכך, והודות להנחיה של נעם, גם הלכה וגברה בי המודעות לאופן שבו אני נוטה להתבונן על המציאות, וכן למה שאני נוטה לראות בה. ההכוונה הייתה לעתים תרגול בהסתכלות שונה מזו שאני רגילה בה, ולעיתים זיקוק של החוויה למהות שמשכה אותי לתאר דווקא את הרגע הזה בשיר. בפעמים אחרות, בימי סחף בהם נראה שלא היה שום רגע שבלט מעל כולם, הצורך לעצור רגע ולעלעל בסך רגעי היום הצליח לחשוף את היופי הפשוט שלא הייתי זוכרת להקדיש לו תשומת לב מודעת."

נטלי

השבוע אני מלווה שני אנשים נוספים ורואה כמה אני נהנה מהשירים ומהדיוק שלהם, וכמה משמח אותי לראות איך זה נוגע. זהו שירות שהייתי רוצה להציע לעוד אנשים (בתשלום הוגן כמובן) אז אם זה מלהיב אתכםן – אז כאן אפשר לקרוא עוד ולהצטרף לליווי אישי

נתוני היום – רגעי קורונה 4

נתוני היום
מספר בדיקות קורונה
הילד שלי

איך מגשרים בין הסטטיסטיקה למציאות, בין המספרים לחוויה, בין ההבנה לאהבה?

בשיחת זום
המנהלת מודיעה
כולם בבידוד

אם אתם מהאנשים ששומעים חדשות אולי שמעתם שסגרו את בית הספר הניסויי בקרית יובל בירושלים בעקבות מורה שהתגלתה, לגמרי במקרה, כחולה מאומתת (ללא כל תסמינים). בבית הספר הניסויי יש גם גנים ואל אחד מהם שחר הולך בימים כתיקונם.

אז היום במקום ללכת לגן הוא נסע עם אבא שלו לעשות בדיקת קורונה.

סרבל לבן
ופנים מכוסות
יד עם מטוש

מסיכת פה
ומגן פנים שקוף
עיניים טובות

ומשם חזר מיד הביתה למציאות של שבוע בבידוד.

ילד מסתכל
על הבריכה של השכנים
דרך סורגים

בבידוד בית
משפחה רוקדת
על המרפסת

ספירה לאחור – שני שירים מאמריקה

מול המון זועם 
תחנת המשטרה
עולה באש

ספירה לאחור
אסטרונאוטים מול מסך
בחיבוק ידיים

באופן חריג, שני אירועים חדשותיים בארה"ב תפסו את תשומת ליבי השבוע – המהומות בעקבות המוות של גורג' פלוייד, והשיגור ההיסטורי של SpaceX.  הצימוד שלהם באותו השבוע גורם לי לקרוא אותם כמעין הייקו גדול על מצבה של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – הקפיצה אל החלל, סמל הקדמה והעתיד, עומדת בניגוד חד לאלימות כנגד אפרו-אמריקאים, מורשת היסטורית כאובה שאמריקה מתקשה להתנער ממנה.

בשני השירים נוכחת בעוצמה  (גם אם בצורה מרומזת) האש. האם היא תרים ותיקח אותנו קדימה, או שהיא תשרוף ותצלק אותנו? כנראה שגם וגם.

Page 1 of 6

Powered by WordPress & Theme by Anders Norén