טקס שחרור
חבר מחליף אותי
תחת האלונקה

לפני כמה חודשים קיבלתי הודעה מקצין השלישות ביחידה שלי שאומר לי שאם אני רוצה להמשיך להתנדב לשירות מילואים אני צריך לחתום על טופס. אמרתי לו שאני אוותר תודה, וככה בלי שום טקס סיימתי את השירות הצבאי שלי – שלוש שנים סדיר והרבה יותר שנים (לא מאוד אינטנסיביות) של מילואים. המחשבה הזו הייתה לי מאוד מוזרה ועלה בי רצון לעשות מסיבת שחרור בסגנון משחק החיים – ושבוע שעבר סוף סוף היא יצאה לפועל.

הזמנתי את חברי לדבר על המשמעות של הצבא בחיים שלנו – מה עברנו בו ומה זה עשה לנו. האירוע הזה היה כל כך משמעותי שהוא גרם לי לראות את כל חברי באור חדש ולהכיר אותם יותר טוב – והאמת גם את עצמי. אני מצרף כאן כמה שירים על רגעי השיא של הערב הזה – השיר שלמעלה מתאר את הטקס שאיתו סיימנו את האירוע ומבטא את התמצית שלו –  אני משוחרר וחברי לישראליות נושאים עכשיו בעול שנקרא שירות צבאי.

לא התגייסתי
החברים מהקומונה
לא עונים

בתחילת הערב ביקשתי מכל אחד מהמשתתפים להציג את עצמו דרך השאלה הכה ישראלית "אז איפה היית בצבא?" הייתי בטוח שזה שיקח כמה דקות כי ציפיתי לתשובות פשוטות כמו התשובה הפשוטה שלי –  הייתי בגדוד 605 של הנדסה קרבית רובאית דולב אחת מעל כולם א' זונות. אבל כמו שהסיפור הצבאי שלי הוא יותר מורכב מהתשובה הזו – כך גם של כל חברי. אבל הסיפור שגרר הכי הרבה שאלות מכולם היה דווקא זה של החבר שלא התגייס. יש משהו מרתק כל כך בלראות את הסיפור המובן מאליו שלנו דווקא מהחוסר שלו.

גברים בשורה
סמל בכובע דיסטנס
מכוסה נצנצים

—

נתקלת
פול זחל צפה טווח
יושרה יושרה יושרה 

אז כמו בשאר אירועי משחק החיים – גם מדברים על דברים עמוקים וגם עושים דברים מטופשים ומצחיקים. מרגעי השיא של המסיבה היו מסדר סמל שבו כל מי שרצה זכה לכמה דקות של תהילה שבהן הוא תיזז את השאר כאוות נפשו  (כולל לעמוד ב-ח' לרדת ל 20 שכיבות שמיכה ולהימתח להקשב) ותחרות הפזצט"א (אתם יודעים שזה ראשי תיבות?) הטובה שבה היה צריך להחליף את האש במשהו אחר – שיעשה יותר טוב בעולם מאשר להוסיף לו אש אש אש.

ממה לא השתחררתי

קיר בוחן מסלול
שוב המ"פ אומר לי 
לחזור להתחלה

החלק המשמעותי ביותר בערב היה סבב שיתופים על הדברים הקשים שאנחנו סוחבים איתנו מהשירות שלנו. השיתוף שלי היה על התחושה שלאורך כל השירות הצבאי שלי כלוחם הרגשתי שאני לא מתאים לדמות הגבר הלוחם שהייתי אמור להיות – לא ביכולות הפיזיות שלי, ועוד פחות בנטייה הנפשית שלי להימנע מעימותים, כוחניות ואלימות.

יוצא מהבית 
בלי לומר לאן
קצין מודיעין

מעולם לא חשבתי על העול של הסודיות. החבר ששיתף סיפור שהוא הרגיש שעם הזמן הפכה הסודיות לעמדה נפשית ורגשית שמקשה עליו לשתף גם דברים אחרים.

בהביטי במסך
האדם שעבר על פני
הפך לעשן

כמה פעמים ראינו מוות של אנשים במסך? אבל האדם הזה לא היה מבוים. אנחנו רוצים להאמין שהייתה לזה סיבה טובה למוות שלו, שהוא לא היה סתם אדם – אלא אויב, אדם מסוכן שרוצה ברעתנו. אבל התחושה של מי שסיפר על הרגע הזה הייתה שהוא היה פשוט אדם – ומישהו לחץ על כפתור והוא הפך לעשן.  השיר מתכתב עם השיר הקלאסי (של באשו?) שאני מקווה שאני מצטט נכון:

בהביטי לאחור
האדם שחלף על פני
הפך לערפל

–

12 שעות
על הקיר במחסום
דם של חבר

החבר שסיפר על האירוע הזה אמר שהוא היה באירועים שבהם ירו עליו, והוא ירה חזרה, באירועים שבהם הוא נאלץ לפנות אנשים אחרים שנהרגו – ועדיין הזמן הזה במחסום שבו היו רק שרידים של אירוע אחר שבו הוא בכלל לא לקח חלק היה קשה מכולם.

מקלע כבד
ילד על גבעה ממול
פקודה לירות

עבורי זה הסיפור הקשה ביותר ששמעתי בערב. את השיר השארתי פתוח – הלוואי והייתי יכול לכתוב כאן שהמציאות נגמרה בסירוב פקודה. 

אומרים הרבה שהצבא הוא תקופה מעצבת. הערב הזה גם לי להבין שאנחנו לא נותנים מספיק מקום לאופן שבו היא מעצבת אותנו, ואיזה מטענים אנחנו נושאים איתנו ממנה. אני לא עיוור למציאות שבה אני חי ולצורך של הצבא בחיים שלנו. אני גם לא רוצה להיות עיוור לאופן שבו השירות הצבאי מטביע בתוכנו את הכאב, את האלימות ואת המשך הסכסוך. זה חלק מעול הישראליות, ואני לא מתנער ממנו אבל עכשיו, ששאני משוחרר מהצבא, אני יותר פנוי להסתכל עליו.

מפקד הטנק 
מקבל ציון לשבח
על שקיעה בבוץ